צרות בגן עדן
פורסם לראשונה 2011
כנרת, זמורה-ביתן - מוציאים לאור
כל הזכויות שמורות © יגאל צור
צרות בגן עדן
"[...] מה שמתרחש שם, מחוץ לחלונות, הוא לא לבטן הרכה של תייר תמים שבא לראות אתרים ולעשות שופינג. שם הכול יכול לקרות, שם אתה והחושים שלך נשארים לבד. שם בנגקוק מפסיקה להיות חיוך פלסטי. שם אין תייר, רק קורבן, קטן ולא שווה הרבה, או דג שמן שיוצאים לדוג אותו בלילה."
דותן נאור, חוקר פרטי, שקוע בדכדוך קיומי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל יש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, והוא מכיר היטב את בנגקוק של חיי השוליים, וממילא הזוגיות שלו עם מירה מתרסקת – אז אולי בכל זאת יועיל לו קצת אקשן במרחקים.
אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו.
צרות בגן עדן הוא מותחן קצבי וישראלי להפליא. אמנם הוא מתרחש בקצה אחר של הגלובוס, אבל הוא חודר שם לתוך מיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול-לבן – תרמילאים זרוקים, בעלי עסקים, עובדי משרד החוץ, אנשי שרות הביטחון לשעבר, נזירים בודהיסטים, פושעים נטולי עכבות, צעירים מסוממים, זונות עם ראיית עולם פילוסופית – וחובר למערבולת מסחררת של אלימות, תשוקה ורוחניות.
יגאל צור מגיש לקוראיו רומן מתח מתובל במנה גדושה של הומור פנימי; סיפור שמזכיר לנו מחדש כי הכוח המניע מתחת לכל פשע ראוי לשמו הוא בסופו של דבר הרצון להיות נאהב.
פרק 1
ישבתי בקפה הקבוע שלי בכיכר מסריק, בפינה הקבועה, כמו תמיד עם הגב לקיר, רחוק מהאור הבוהק בחלון הדרומי, ושתיתי בנחת הפוך גדול בעודי מעלעל במתינות בעיתון הבוקר. חיכיתי למירה שתגמור את הקניות שלה בסנטר ותעבור לאסוף אותי, ואז רטט לי הסלולרי בכיס.
זה היה שי, השותף שלי. "דותן," הוא אמר, "מקרה חדש. הפעם זה בבנגקוק. נעלמה בחורה." ואז השתתק.
"זהו?" רטנתי, "ממש הטבעת אותי בפרטים," וכבר התגעגעתי להרגשה הטובה שהיתה לי לפני שעניתי. לקחתי עוד לגימה איטית מההפוך ומחיתי את פס הקצף שהותיר על שפתי העליונה. תמיד אהבתי את הקפה פה, אבל הפעם היה בו משהו טעים במיוחד – תערובת מעניינת, קלייה חזקה.
"תקשיב," שי אמר בקוצר רוח בולט, "קוראים לה סיגל ברדון, בת עשרים ושש, והפרטים מתחילים לזרום. אז כדאי שתגיע מיד למשרד." השיחות שלי עם שי בזמן האחרון היו קצרצרות, ועל הטעם שהשאירו מוטב לא להרחיב את הדיבור. נראָה שהשותפות בינינו עולה על שרטון. היו לזה סיבות, כמובן.
קמתי. לא ממש עם חשק, בלשון המעטה.
"לא סיימת את הקפה," אמרה נורה, המלצרית הנצחית, שהתחילה כאן לפני שנים כסטודנטית לאמנות או לקולנוע, ונשארה. גם אני התחלתי לשתות כאן לפני שנים, ונשארתי. "אז מה," היא שאלה, "מקרה חדש?"
חייכתי אליה. קל לחייך למראה נורה. גוף דק, חזה נאה מתנשא לתלפיות, שיער אדמוני שופע. לאן שאתה לא מסתכל, גזרה או פרצוף, זה נראה טוב. למרות שהיא כבר לא ילדה. וחוץ מזה, רואים שהיא לא סוחבת עליה משקל של גבר קבוע.
"תערובת חדשה של קפה?" שאלתי.
הפעם היא חייכה והרימה אגודל כלפי מעלה. "לשמור לך עד שתחזור?"
הימהמתי משהו בתשובה, השארתי לה תשר נדיב כרגיל, ויצאתי. האור קצת סינוור; סוף האביב, הבוהק המעצבן. נעלמה האפרוריות הנעימה של החורף התל אביבי. תפסתי מונית. רק כשישבתי בפנים נזכרתי לצלצל למירה. "בייבי, אני בדרך למשרד. אני מניח שאצטרך לתפוס טיסה הלילה לבנגקוק."
"שוב?" היא אמרה, "רק עכשיו חזרת."
"חומד, אני אפצה אותך כשאחזור."
"להגיד לך כמה פעמים שמעתי את זה?"
שמעתי את האנחה כשסגרה. שנינו ידענו שהמקרה, אני מתכוון לשלנו, אבוד.
"ואללה," התחיל נהג המונית לזמזם לי ברגע שסיימתי את השיחה, "מה לא הייתי נותן בשביל לטוס עכשיו לבנגקוק." ראיתי במראה את העיניים הדלוחות שלו. אי אפשר להימנע מצפצפנים כאלה: פעם אחת היה בבנגקוק – עכשיו אני אצטרך לשמוע על זה כל הדרך. "איזה חיים עשיתי שם," הוא המשיך, "אתה לא מאמין. הייתי חותך אצבע לעלות עכשיו על מטוס."
הפסקתי לשמוע אותו. חשבתי על גופה של בחורה שמוטלת עירומה על מיטה או על רצפה בבית מלון מדרגה זין בבנגקוק. בטח היום או מחר תופיע בעיתונות היומית כותרת מרוחה על חצי עמוד, משהו בנוסח "ישראלית בת עשרים ושש נמצאה מתה בגסט האוז בבנגקוק. הפתולוג המשטרתי המקומי קבע שמתה מהתקף לב לאחר שבלעה כמות קטלנית של אלכוהול וסם".
סם, ועוד איזה סם. הרואין, לבן, סם הפלא, הזהב של בנגקוק. מנה אחת עם אלכוהול יכולה לגרום להקאות, להתכווצויות פראיות, להזעה מוגברת. מנת יתר משתקת את מערכת העצבים המרכזית, מטילה את הקורבן לתוך תרדמת עמוקה. המוות בא בחטף, בתוך דקות. רגע של סוטול, ואחר כך – גופה שצריך לשחרר מהמכס. בבנגקוק זה סיפור של פעם בשבוע, מינימום.
מירה לקחה אותי לשדה התעופה כמעט בכוח. לא הסכימה שאקח מונית. "נו, זה הזמן איכות שלנו, בדרך מהשדה ואליו," אמרה לי באנחה.
מירה. האדם היחידי שעוד אכפת לו מתי אני בא ומתי אני הולך. וגם זה, שיערתי, עומד לפוג בקרוב. בייחוד בהתחשב בעובדה שכבר עברנו לגור בדירות נפרדות. "תקופת ניסיון" קוראים לזה. כבר היו לי כמה כאלה בעבר. איכשהו הניסיונות האלה לא ממש מוכיחים את עצמם. או שלהפך, בעצם. הם מוכיחים את עצמם כל כך טוב שלפחות אחד מהצדדים לא ממש מתלהב לחזור. אולי זאת הסיבה שבזמן האחרון מצאתי את עצמי משתמש כלפי מירה יותר ויותר בכינויים כמו "בייבי" ו"חומד".
בדרך היא שאלה, "מה הסיפור?"
"בחורה שנעלמה," אמרתי.
"מתה?"
"לא ידוע. למעלה משבועיים מאז שנותק הקשר עם המשפחה."
"כמה עצוב," היא אמרה עם המון חמלה, "תמיד מי שסובל בסוף אלה המשפחות."
"משפחה ידועה ומקושרת," אמרתי. ואז הוספתי, "מפוצצים בכסף. ביקשו שנשמור על פרופיל נמוך."
"יָפָה?"
"מה זה שייך?" קצת התעצבנתי, "הן כולן יפות."
חשבתי על התיק פרופיל־נעדר ששי, השותף שלי, הכין לי; על התצלום של סיגל ברדון. האמת? יפה. בצורה יוצאת דופן, אפילו. אבל זה באמת לא שייך.
היא נישקה אותי ברפרוף על הלחי. "תשמור על עצמך," אמרה.
זה נשמע כמו פרֵדה. אולי זה מה שזה היה. אבל המחשבות שלי כבר היו במקום אחר.
בשדה התעופה הלחץ היה כרגיל. כשאתה רואה את התורים בדיוטי פרי אתה יודע שהחיים זורמים. לא משנה מה קורה שם בחוץ, מעבר לחלונות הזכוכית, אינתיפאדה או משבר כלכלי או מה, מחיר הוויסקי סינגל־מאלט רק מטפס, גברים דוחפים את האף בסיגר קובני והבשמים מוערמים בעגלות כמו קרטוני חלב בסופרמרקט. קניתי כמה קופסאות של מרלבורו; מניסיון, המצרך הכי מבוקש אצל אנשי משטרה תאים. במיוחד אצל תום, ידידי התאי משכבר הימים. הוספתי עוד שני בקבוקי ג'יימסון, אחד לפגישות, כדי שלא אצטרך לעכל את הוויסקי המקומי, המקונג, שהוא קטלני למערכת, ועוד אחד ללילות, או יותר נכון לבקרים שאחרי הלילות. אותם בקרים ארוכים שבהם אתה מנסה לברר בינך לבין עצמך מה לעזאזל אירע בלילה הקודם, איפה היית ובעיקר עם מי. שזאת שאלה קרדינלית בבנגקוק. לפעמים של חיים ומוות. בקבוק ג'יימסון, שיהיה. תמיד שימושי.