פרק 1.

נקודת האחיזה האחרונה של המציאות המוכרת הייתה הבחור הדתי, חובש הכיפה, שישב לידי במטוס לעבר יוהאנסבורג. הוא ישב עטוף בשמיכה הקלה ליד החלון מה שרק הבליט עוד יותר את המבט המכורכם שהיה לו על הפנים לאחר שעות הטיסה הארוכות. רק לקראת סופה התחלנו לדבר. אז גם הסתבר שהמבט הוא לא רק פרי העייפות העכשווית אלא שילוב של אי שביעות הרצון מן המצב הקיים בדרום אפריקה וכן חרדה מן העתיד. ככל שהתקרבנו אל יוהאנסבורג עלו אלו וצפו וזאת כנראה היתה הסיבה שהוא החל בשיחה.

  “המצב בדרום - אפריקה על הפנים,” אמר.

הוא לא חידש רבות. האמירה הזאת גם לא הייתה משמחת במיוחד למי שנמצא  בדרך אליה בפעם הראשונה. זה מסוג המידע שאתה מעדיף לשמוע כאשר אתה ספון לבטח בביתך.

  “אני חוזר לישראל. מתחיל הכול מהתחלה,” אמר אלי, “עשרים שנה חייתי בדרום אפריקה. באתי, בתור בחור צעיר אחרי הצבא, שרצה לעשות קצת כסף.  אבל עכשיו אני מקפל את הדברים וחוזר לארץ. אשתי, והיא נולדה כאן, לא מוכנה להשאר יום אחד נוסף, אחרי כל מה שאנחנו עוברים בשנים האחרונות. נשאר רק לחסל את הנכסים. למכור הכול. מה שרק אצליח." הוא נאנח עם קמצוץ של תקווה.

מבט של ריקנות היה על פניו. לא קל לחסל עניינים. בימים ובשבועות שבאו ככל שהעמקתי אל תוך היבשת השחורה יותר ויותר אנשים לבנים היו בדרך החוצה, או לפחות חשבו על כך. בתחילה רק קבלתי זאת בתור עובדה, לאט גם נחשפתי אל הטרגדיה של אפריקה ובתוכה גם של שבט אחד נוסף, זה הלבן.

ככל שהמטוס הלך והדרים התיאורים של אלי היו קודרים ופסימיים יותר. האם זאת אפריקה? או רק כפי שהיא מצטיירת בעיני הלבנים, ולבנים יהודים? אלי תיאר לפני את מקרה השוד האחרון שעבר עליו, מקרה אופייני אחד מיני רבים. בפתח הבית הסתתרה  חבורה של שחורים שתקפה באותו ברגע  בו פתח עם השלט את שער הכניסה אל הבית באחד הפרברים של יוהאנסבורג.

"כל הזמן חשבתי איך אני מודיע להם בבית שלא יפתחו את הדלת. רק קיוויתי שבתי הקטנה לא תראה שהגעתי ותרוץ ותפתח את הדלת. אי אפשר לחיות ככה, בפחד מתמיד."

השתררה שתיקה, שכן אני רק הקשבתי. לא הייתה לי דיעה. גם באתי מתוך כוונה להאזין לשחורים, לא חשבתי על הלבנים. קיוויתי שהוא לא ישאל את השאלה הבאה אבל היא, כמובן, הייתה צפויה.

 "מה אתה עושה כאן?" שאל

היססתי. אחר כך אמרתי, "באתי לחפש את אחד מעשרת השבטים האבודים."

"כאן, באפריקה?" הביע תמיהה.

"כן," אמרתי.

המטוס נחת וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו וכך לא עמדתי במצב לא נעים של לתת הסברים. שכן מעט מאוד עמד לרשותי טרום יציאה לחיפוש אחר השבט היהודי האבוד. שמות ספורים, כמה מספרי טלפונים בדרום - אפריקה ובזימבבווה שרובם התגלו לאחר מכן כלא  נכונים. בכל זאת החלטתי לצאת לדרך למרות אי בהירות שהלכה וגדלה ככל שהמטוס התקרב ליוהנסבורג, שבדרום אפריקה. אם הייתי מציין זאת אולי, במקרה הטוב, הייתי זוכה לאיזה גיחוך או מבט של תימהון.

פרק 2 - המיתוס  של עשרת השבטים האבודים

מאז הגלו האשורים את עשרת השבטים הצפוניים של ישראל, למעט יהודה ובנימין ממלכת יהודה הדרומית,  במאה ה - 8 לפני הספירה, המיסתורין סביב השאלה מה אירע להם רק הלך וגדל. לאן הלכו?  האם נעלמו או שנותר מהם זכר בדמות של קבוצות אתניות מבודדות? האם יש אמת בידיעות הצצות כיום, כפי שגם היו בעבר, על קבוצות הרואות את עצמן כצאצאי עשרת השבטים והמשייכות את עצמן לעם היהודי הינן נכונות?

עשרת השבטים היו אמורים לחזור אלמלא האל שהקיף וסובב אותם בנהר האגדי סמבטיון. במשך כל השבוע זהו נהר זועם אשר מלא באשדות ומפלים ומטיח סלעים ושברי אבן אל עבר השמיים. רק ביום שבת הוא רגוע ושליו. אבל עשרת השבטים אינם יכולים לחצות משום דבקותם במנוחת השבת.

אחד הדברים הראשונים העולים על הדעת כאשר מוזכר המשיח היא החזרה של עשרת השבטים האבודים אשר הופרדו מן העם היהודי.

המיתוס הזה של עשרת השבטים היהודיים האבודים העסיק את הדמיון של אנשים רבים, והיום אולי יותר מתמיד. לאורך דורות נוסעים, חוקרים והרפתקנים מסרו דיווחים על קהילות שונות ונידחות ששמרו על זיקתן ליהדות מאז הגלתה אותם ממלכת אשור בערך ב - 720 לפנה"ס. דיווחים ששולבו בהם חצאי אמיתות על קהילות של נידחי ישראל ומידע גיאוגרפי אקזוטי. אנחנו אפילו יודעים מן התנ"ך מקומות מסוימים אליהם הגיעו אבל הקיום שלהם נותר מרוחק וקרוב יותר לסיפור אגדה מאשר למציאות, שמעות שעברו בהתמדה מדור לדור. בתקופת ימי הביניים התעוררו סיפורים על הופעת שבטי ישראל במדבר ערב שכבשו את מכה, ולפי השמועה חיכו שם לעיקר צבא אחיהם מעשרת השבטים  שנתגלו במרוקו. האמונה שהם קיימים והם בעלי ממלכה משלהם, עשירה ועם צבא חזק נתנה תקווה ונחמה ליהודים בגלות.

בספרו "שבתאי צבי" כתב גרשם שלום, גדול חוקרי המיסטיקה היהודית, "בעניין זה של השבטים הייתה קיימת מסורת אגדית חיה ועממית, ובזמן של תעמולה לקרבת הקץ ושל מתיחות הרוחות נתרבו הידיעות שנתמזגו בהן יסוד של אמת על יהודים בארצות רחוקות ודמיון מרקיע שחקים."

התיאוריה המקובלת, כמו למשל של הרב אליהו אביחיל, חוקר ירושלמי, היא שהם הרחיקו מזרחה, הרבה מעבר לגבולות ממלכת אשור דאז אל עבר אפגניסטן ופקיסטן של היום ומעבר להן אל קצוות הודו. המעניין הוא שהחיפוש אחריהם עד הופעת קהילת יהודי אתיופיה, ביתא ישראל (אם לא נמנה קהילות ושבטים הרוצים להסתפח אל העם היהודי) התרכז בעיקר בתחומי אסיה. די מפתיע, שכן אין ספק שבתקופת בית ראשון כמו גם אחר כך יש להניח שהיה, לאור קשרי מסחר, ידע גיאוגרפי על מצרים וקרן אפריקה , אתיופיה וסומליה. השאלה היא, אם ניתן להניח ששבטי יהודיים הגיעו גם לשם ואולי משם התפזרו אל תוככי אפריקה?

ידיעה קטנה שהופיעה ב"ניו-יורק טיימס"  של מאי 1999 רמזה שאולי התשובה היא כן. מחקר גנטי שנעשה בקרב בני למבה, שבט אפריקני, גילה כי בדי-אן-אי שלהם מופיע חותם, האופייני ליהודים - ובמיוחד לכוהנים. לצד המחקר הגנטי ישנן לשבט מסורות עתיקות שבעל - פה, שמקור מוצאם הוא בארץ יהודה, אותה עזבו לפני חורבן בית ראשון ונדדו אל עבר תימן, שם הקימו עיר בשם סנה. עם מנהיג בשם "בובה" הם עזבו את סנה בסירות וחצו את פוסאלה, כנראה הים, אל חופי אפריקה ושם בנו עיר אחת או אולי שניים אשר גם אותן כינו בשם סנה. את אחת מהן הם מזהים כשרידי זימבבווה הגדולה, אחד האתרים המסתוריים והמרתקים באפריקה כולה. הם שימרו חלק מן המסורות היהודיות הקדומות שלהם כמו ברית מילה, שחיטה כשרה  ואי אכילת חזיר.

די היה במידע הזה כדי לעורר שאלות רבות: מי הם בני הלמבה? היכן הם נמצאים? כמה הם מונים? האם המסע שעשו מתימן לאפריקה אפשרי, אילו מן המסורות שימרו, ומה נותר לאחר נתק של אלפיים שנה ויותר. האם ישנן תשובות מעבר לפתרון הצופן הגנטי שהמחקר הראה. לא היה לי ספק שמשהו בסאגה המקורית שלהם יש לו מקור שמי.

פרק 3 - גישוש באקדמיה

שדה התעופה של יוהאנסבורג הוא קודר ביחס לעיר כה גדולה אבל בעיקר חסר חיים.  נראה שכל אחד ממהר לא לצאת כמו להתרחק ממנו. אחרי הנחיתה נעלמו כולם עם המזוודות העמוסות ותיקי היד העסקיים מבית הנתיבות. מעט מאוד פורמליות ואתה בחוץ, לגמרי לבדך. באולם בית הנתיבות הסתובבו כמה שחורים. פנים מהססות כשלי משכו מיד תשומת לב. בדוכן מידע שאלתי היכן אפשר למצוא תחבורה לפרטוריה. התשובות לא היו ממש ענייניות ודי נפנפו אותי אל עבר דוכן אחר, אלא שבאמצע תפש אותי אחד מקומי, שחור גדל מידות, בשאלה החאפרית הבינלאומית הידועה: "טקסי?"

 המפגש הראשוני עם שחור גדל מידות שהציע את עצמו כנהג מונית לא היה מוצלח. הסכמתי ואחר כך התחרטתי. הניסיון שלי היה מספיק עמוק כדי להרגיש שהאיש איננו אמין. האם בגלל שהוא שחור? גדול? מפחיד?

בלשכת מידע ישב בחור לבן, צנום, נמרץ והוא המליץ שאקח את הבחור השחור שעמד לידו והשתעשע בצרור מפתחות. המחיר היה אותו מחיר. כשהלכנו דרך בית הנתיבות עמד בדרכנו הנהג הראשון שפגשתי והביע בקול את מורת רוחו. הוא צדק ואני צדקתי. זאת לא היתה ההתחלה שייחלתי לה והחלטתי ששגיאות כאלו לא אחזור עליהן.

"יוניסא", האוניברסיטה של דר' אפריקה. ממוקמת בשולי פרטוריה, אחד המעוזים הבולטים, ואולי האחרונים, של האוכלוסייה הלבנה בדר' אפריקה. קומפלקס הבניינים האדמדם בולט למרחוק למי שבא מיוהאנסבורג. העלייה אל גבעת האוניברסיטה היא דרך ירוקה שופעת ועצי ג'קרנדות בפריחה אדומה עזה, מסביב קוטג'ים קטנים של מגורי הסגל. לאחר מכן מגרש החנייה וכניסה אל מציאות אחרת. חנייה מוגנת, שומרים שחורים. צריך להתחיל להתרגל.

ב"יוניסא" יושבת מאגדל לה-רוא, חוקרת המתמחה בלימודי תנ"ך ומשלימה עבודת מחקר על בני הלמבה. מאגדל מגיעה במרצדס ירוקה, ישנה ושמורה, כדי לפגוש אותי. היא מתנצלת על שלא באה לפגוש אותי בשדה התעופה. גברת גבוהה, אפילו ארוכה שמהלכת באופן נמרץ, ענייני  וכלל לא אקדמי. אני מהרהר בקול אם בטוח שאשאיר את התרמיל שלי במונית איתה הגעתי. לא שיש שם דבר מה בעל ערך. רק כמות גדולה לעייפה של חומר צילום. אנחנו נוסעים למחלקה שלה.

היא מעיפה מבט בנהג, ואומרת, "זה נראה בסדר."

מבנה האוניברסיטה זהה לכל אקדמיה בעולם. מסדרונות ארוכים, חדרי מרצים ולוחיות נושאות את שמם ליד הדלת. אני מספר על הידיעה שהיתה בעיתון, על העניין שלי שהתעורר. הקדמה שאחזור עליה בהמשך אין ספור פעמים.

מאגדל לה-רוא מראה לי פלקט של צילומים שנערך לקראת מפגש גדול של הלמבה שהיה בשנה שעברה. העניין שלה בשבט הלמבה החל כאשר אביה קנה חווה ברכס ההרים הצפוני של דר' אפריקה. אחד העובדים סיפר לה על בני הלמבה, "שיש להם אפים גדולים. הם מלים את ילדיהם והם מקשרים את זה למסורת עתיקה מן העבר. הם שוחטים בעצמם ואינם אוכלים חזיר."

לה-רוא חשבה כבר אז, שמדובר בשבט אבוד של בני ישראל, והמפגש הזה אישש אצלה סיפורים ששמעה קודם לכן על ה"יהודים של קרוגר" (נשיא טראנסוואל פול קרוגר, 1883 - 1900, אשר נחשב כמי שגילה אותם). באותה שנה  הזמין אותה אחד מראשי השבט, צ'יף מפאקטסאנה, מחבל סקוהונלנד, כשעתיים נסיעה צפונה מפרטוריה,  לבוא ולערוך מחקר בקהילת בני הלמבה המקומית.  מרכז עניינה היה בהשוואה בין מנהגי הלמבה למנהגי ישראל העתיקים. כשהיא מונה לפני את המנהגים, היא מדגישה בעיקר את את חוקי האוכל: הפרדה בין חלב ובשר, שחיטה כשרה.

“יש שוחט שהוא למבה והוא נימול ויודע איך לשחוט. הם אינם אוכלים כל בשר שנשחט על ידי הגויים. "ואזנזי" הם מכנים אותם. הם אפילו לא יאכלו עם הגויים אלא רק בבית."

כאשר היא אומרת שהם יהודים, אני שואל למה היא מתכוונת.

" הם סוחרים מצויינים," היא עונה לי מידיית, "הם עצמאיים ולא אוהבים לעבוד בשביל מישהו אחר. הם מתערים בחברה אבל הם שונים."

"האם הם יהודים כמו למשל הרב הראשי של דר' אפריקה?" אני שואל.

התשובה שלה כבר היתה יותר מהוססת, "לא. זה מין סוג של יהדות פרה-תלמודית שהתערבבה עם הדת האפריקנית הקדומה ולאחר מכן עם נצרות ואולי גם עם איסלאם."

התשובה המורכבת שלה מלמדת שגם בהמשך יהיו השאלות יותר פשוטות מהתשובות שאקבל לאורך המסע.

אני שואל אותה אם יש לה הערכה מספרית כמה מונים בני הלמבה.

היא מהססת, "בשנות ה - 60 העריכו את מספרם ב - 250,000 נפש אולם זה נראה מספר מוגזם. הערכה שלי היא כשבעים או שמונים אלף."

אני מהרהר בשבט יהודי שצועד דרומה, הולך ומתרחק. עד לאן היגיעו? איזה משא של זיכרון ומנהגים נשאו עימם? מה חשו אותם גולים מרצון או מאונס שהלכו ורחקו מארץ מולדתם. מה סיפרו לעצמם, לצאצאיהם ולאנשים אחרים איתם באו במגע?

מאגדל לה-רוא כמו רואה לאילו מחוזות מחשבותי נודדות, "היה להם תוף טקסי, הם קראו לו ני-גומא-לונגודאן, "התוף שרועם", או "זה שיוצר רעמים". כמו שהלוויים היו נוהגים לשאת את התופים והחצוצרות הם היו נושאים אותו עבור הלוחמים משבטים אחרים. ובתוכו היו חפצים מקודשים, חרוזים ותרופות. אסור היה להניח אותו על הרצפה, רק בן למבה היה רשאי לגעת בו ובלילה היה שומר עליו עמוד אש."

"ואיפה הוא היום?"

"לפי המסורת מוחבא תוף כזה בהרים של מברנגווה."

"מברנגווה?"

"כן, זהו חבל ארץ בדרום מזרח זימבבווה של היום."

באותו רגע זה היה שם ככל השמות, אחד מיני רבים שהתחלתי לשמוע. לא חשבתי אז ששם ומקום זה יהוו למעשה את מרכז מסעי.

חוקר בשם פון סיגארד הישווה במחקר שערך את התוף לארון הברית. הוא ציין שבני הלמבה נהגו לכנות אותו "קול האלוהים."

אלדד הדני, נוסע מיסתורי בן המאה התשיעית, שיכול להיות, שהחל את מסעו מחופי תימן של היום, בדיוק מאותו מקום בו החלו בני הלמבה את מסעם, פתח את מכתבו ליהודי ספרד משנת  883 לספירה: "וזאת היתה תחילת מסעי הלאה מן הצד האחר של נהרות אתיופיה." והוא מתאר שמצא את שבטי דן, נפתלי, גד ואשר בארץ עתיקה בשם האבילה, "ששם נמצא הזהב." עובדה מעניינת שאזכר בה ככל שארחיק לכת אל תוך ארצם של בני הלמבה.

המכתב של אלדד הדני נוגע בהרבה שאלות מעניינות וככל שאתה מעמיק בו אתה מגיע למסקנה. ראשית, שהאיש נסע וראה הרבה. אולי עשה שעטנז אבל אין ספק שראה. למשל כאשר הוא כותב על הלויים, שהם מאמנים פילים לשם שעשוע. האם פילים אפריקניים? או שאין להם רבנים, שכן אלו היו רק מאז בית שני ולכן לא היגיעו אליהם. כפי שאנחנו יודעים למשל על יהדות אתיופיה. או שהם נוהגים לטבול באופן טקסי, אחד המנהגים הבולטים ביותר של הלמבה שיצוץ לאחר מכן הוא נטילת הידיים.

למחקר הגנטי שנעשה בין בני הלמבה היו שותפים פרופסור קרל סקורצקי מן הטכניון בחיפה, ד"ר טיודור פרפיט, ראש המרכז למחקרים יהודים בלונדון, נייל בראדמן, איש עסקים וכיום נשיא המרכז לאנתרופולוגיה גנטית ב"יוניברסיטי קולג'", לונדון, מאגדל לה-רוא ואחרים. סיכום המחקר אשר נעשה בקרב שש אוכלוסיות שונות (למבה, באנטו - השבט הגדול ביותר בחלק זה של אפריקה, תימנים מחצר-מוות, תימנים מצנעא, יהודים ספרדים ויהודיים אשכנזים), הראה שהכרומוזומים Y מתחלקים בצורה ברורה למוצא שמי ולמוצא באנטו. עוד יותר מכך, באופן מעניין אחת מקבוצות השבט, הנקראת "בובה" נושאת כמות גבוהה של כרומוזום Y מסויים אשר ידוע כ"קוד הכוהנים" ואשר נמצא במשפחות כוהנים, ואשר עובר רק מאב לבן ואיננו מתערבב עם הגנים של האם. אולי הוא יותר מכול הינו החותם הפוטנציאלי של מקור יהודי, שכן הוא איננו נמצא כלל אצל אוכלוסיות לא-יהודיות. חותם זה נמצא אצל 56 אחוז מהכוהנים הספרדים ואצל 45 אחוז מהכוהנים האשכנזים. באוכלוסיה היהודית הכללית אחוז הכרומוזום הנמצא הוא בין 3 - 5 אחוז בלבד בעוד אצל הלמבה אחוז הכרומוזום עומד על 9 אחוז ואילו אצל ה"בובה" הוא עומד על 53 אחוז.

איש הקשר מבני הלמבה של מאגדל לה-רוא הוא ג'ון מפקסטאני שעובד במרפאה של מכרה. אנחנו עוברים סדרה של טלפונים עד שאנחנו מגיעים למספר ולמקום הנכון. תקשורת באפריקה היא עניין מסובך: תקשורת בין שחורים ללבנים, תקשורת בין העיר לכפר, וככל שמתרחקים פחות ופחות טלפונים וגם פחות תקשורת עד שחוזרים לחיות בעולמות מרוחקים ומבודדים.

אני מנסה לקבוע איתו זמן ומקום למפגש, מודע לעובדה שזהו חוט רופף, כמו רבים נוספים שיצטלבו בדרכי. לא בכולם אני נאחז, וממשיך לנוע במין אינטואיציה פנימית שמכוונת אותי בדינמיות משל עצמה. זהו לעיתים סודו של מסע, תנועה קדימה עצמאית משל עצמה, אל תוכה אתה נסחף אם אתה מספיק קשוב לה ולעצמך.