פרולוג – יום שבת

האיש המבוגר כבר לא יכול היה להתאפק. הפציעה של חלוץ בית”ר ירושלים, שלמה בן-מוחא, התקוה הגדולה של המשחק, דקות ספורות לפני סוף המחצית הראשונה כאשר היריבה המרה  מהמגזר הערבי בני-סחנין הובילה עדיין 1:0 נתנה לו את האתנתחא לה הזדקק נואשות. השופט שרק וניגש אל השחקן השרוע על הדשא. האווירה במגרש היתה נפיצה, כפי שהיתה בכל משחק בין הקבוצה הירושלמית היהודית לבין הקבוצה מהמגזר הערבי. בודאי במשחק הגמר של העונה בליגה המרכזית לכדורגל.

האוהדים של שתי הקבוצות היו מופרדים על ידי רשתות מגן וישבו ביציעים נפרדים. האוהדים האדומים של בני סחנין ישבו במרכז המגרש וביציע השמאלי. אוהדי בית"ר ירושלים עם החולצות המסורתיות הצהובות, שבאופן מיוחד קיבלו היתר להגיע לאצטדיון דוחא ולצפות במשחק הגמר, ישבו ביציע הימני. בצד האדום הערבי הונפו דגלים של פלסטין, בצד הצהוב היהודי הונפו דגלי ישראל ורעמו התופים והשירה החלה עולה ועולה, "אנחנו נזיין אותם, אנחנו נתקע את אמא שלהם." הקללה הכי פוגענית כלפי המגזר הערבי שאפשר להעלות על הדעת. קללה שמביאה לרתיחה של דם, קללה שלא שוקעת, לא נשכחת ולא נסלחת. שאגות האוהדים של בית"ר ירושלים הרימו את הקהל היהודי על הרגליים מתפללים לנס, שיביא שער שיוויון לפני תום המחצית, שיראה לערבושים האלו שאפילו כדורגל הם לא יודעים לשחק, ובכלל שאין להם כאן מקום.

האיש המבוגר כבר לא יכול היה להתאפק. הוא קם ממקומו.

מפקד המחוז הצפוני, ניצב גל שומרון או "גנדי", כפי שכונה בפי כולם, משום הקרחת הבוהקת שלו, הרזון השדוף והאף הגדול והבולבוסי מעט שבלט מפניו,  ריכז כעת מחוץ למגרש את מפקדי הכוחות לתדרוך אחרון לפני ההפסקה במשחק, "רבותי, זהו משחק הגמר בכדורגל וכל העיניים של המדינה צופות היום בשידור הישיר. זה  אירוע טעון אבל אתם שומרים על איפוק מירבי. אנחנו לא רוצים התפרצות של הרחוב הערבי. האם אני ברור?" הוא סקר את הנוכחים, עיניו נעצרו על  סגנו, רב-פקד חבשי, שתחת פיקודו הושם כוח ספיר של משמר הגבול המתמחה בפיזור הפגנות ומהומות. "חבשי, האם אני ברור? אני לא רואה אותך אומר כן. אין אישור לכדורי גומי, לא לרימוני הלם ולא גז מדמיע. אלות בלבד. אתה לא משחרר את הרצועה. האנשים שלך ברצועה אלא אם אני אומר אחרת. אני ברור?"

חבשי הנהן, מבטו היה קר וענייני. מה שאמר, כפי שידעו כל עמיתיו למעט גנדי, שהוא יעשה מה שימצא לנכון.

כוח ספיר לטיפול במהומות היו פזורים לצד הרשתות ההפרדה בין המגזרים. חבושי קסדות מגן וחמושים במגינים ואלות, מוכנים לסימן הקטן של התפרצות ואלימות כדי להתחיל לפוצץ ראשים, להוריד בעיטות, לכסח, רק להביא דם. הם לא באו לראות את המשחק. משחק כדורגל עניין את התחת שלהם. הנחת העבודה של חבשי היתה, שמשחק בין קבוצה יהודית לקבוצה ערבית לא יכול להסתיים טוב. מחוץ למגרש העמיד בהיכון אמבולנסים ושורה של אלונקות. "כל זמן שאין הרוגים," אמר חבשי לפקודיו, "אז אנחנו בסדר. רגליים שבורות, צלעות מעוכות, הכל עובר. חסר לכם אם מישהו כאן מאבד שליטה ומביא לי איזה הרוג. באותו היום הוא בחוץ ואין גיבוי של המערכת. אני ברור?"

האיש המבוגר קם במהירות מכסא הבטון הקר, "שמעון," אמר לבנו, "אני יורד לשירותים. אני חייב להשתין לפני שאני מתפוצץ. בעוד חמש דקות יהיה שם תור כאורך הגלות."

"אתה לא יכול להחזיק? החזקנו מעמד אלפיים שנה בגולה. חייב לבוא שער. אתה תאכל את הלב אם תלך עכשיו ותחמיץ אותו."

"לא יכול." הוא נחפז במדרגות אל שירותי הגברים, פרם את כפתורי מפתח המכנס כבר בדרך. על דלת השירותים היתה תלויה הודעה, "השירותים אינם תקינים. נא להשתמש בשירותים ביציע ב." חץ הצביע לכיוון היציע הבא. האיש המבוגר קרא את הכתוב, החזיק בידו את מפתח מכנסיו הפתוח, הביט לרגע ימינה ושמאלה לראות שאיש אינו רואה, דחף את הדלת ונכנס. הוא נעמד ליד המשתנה הראשונה הקרובה ביותר כשהוא נשען ביד אחת על אריחי הקרמיקה הלבנים וקרירים. כאשר זרם השתן החל לקלוח נאנח אנחת רווחה, הרגיש שלחץ הדם שלו מעט יורד והשעין את ראשו על הקרמיקה הלבנה, מתעלם מהכתובות, מהלכלוך, מקורי העכביש על החלון המוגבה שמעט אוויר קריר חדר עכשיו ממנו. רווה נחת מכך שזה הצליח לו התיישר והלך לעבר הכיור לנטול את הידיים ואז הוא ראה ונכנס להלם. הכל עלה לו, הקוקה קולה ששתה, הפיצוחים שהוא והבן טחנו בלהט המשחק והוא השפריץ את כל תכולת הקיבה. 

הוא לא ידע במה הבחין קודם. בשלולית הדם הענקית שבתוכה ישב הגבר הצעיר, ראשו מוטה קדימה ורגליו מפוסקות, כאילו ישב רגע לנוח, מותש, בסכין שהיתה תקועה לו בחזה, בכיתוב הכהה הקרוש על המצח  بسم الله. הוא ידע מספיק ערבית כדי להבין שכתוב, "בשם אללה."  הוא ראה את הצעיף הצהוב של בית"ר ירושלים עם הכתובת הידועה "la familia" וסמל המנורה היהודית, שכה אהוב עליו, כרוך על צווארו של המת, יורד משני צידי הסכין הנעוצה, כמו מסגרת לתמונה.

בלחץ פנה אל התא הסמוך והקיא את נשמתו על הרצפה. לא הספיק להגיע אל האסלה. הוא התעשת, נגב את שארית הקיא החמצמץ מזויות פיו ומיהר אל עבר המדרגות. הוא החל לעלות אל עבר היציע, רגליו רועדות בחוסר שליטה, אל עבר הרגע המתוח שבו הקהל של שתי הקבוצות עמד על הרגליים. דקה לפני סיום המחצית. מתח עצום. התופים נדמו, השאגות הפסיקו, הקהל, הצהובים בצד שלהם, האדומים בצד שלהם, עמד על הרגליים, מחכים לשריקת השופט לסיום המחצית הראשונה, האם יובקע שער שיוויון?

האיש המבוגר פרץ אל עבר היציע של הצהובים, "הם הרגו אחד משלנו," צעק בקול, "הבני זונות חיסלו אחד משלנו."

ראשים החלו לפנות אליו, לא מבינים מה הוא צועק.  "הם שחטו אחד משלנו." המשיך לצעוק, "הבני כלב האלו," הוא הצביע לעבר לעבר האוהדים לבושי האדום של בני סחנין שישבו ביציע המרכזי, "הם רצחו יהודי בשירותים."

הלם עבר ביציע של אוהדי ביתר ירושלים. המידע חלחל ועבר מצופה אחד למשנהו, שערות הגב סמרו, רעד עבר להם בעמוד השדרה, האדרנלין החל לפכות ולהכות. הפחד העמוק ביותר והאימה הפכו יחד לשנאה. היא תמיד קבורה שם עמוק בפנים מחכה רק להשתחרר. צעיר משולהב אחד צעק מלב הקהל היהודי, "מוות לערבים."

זה הספיק. זה היה הסימן. זה היה השסתום שנפרק ושחרר את הלחץ שנדחס ארבעים וארבע דקות של משחק שלמרות האמונה באלוהים של הכדורגל נראה היה שמוביל לכיוון תבוסה מוחצת של בית"ר ירושלים דקה לפני השריקה למחצית הראשונה. ההתפרעות של ההמון החלה. שריקות, תיפוף עולה וגובר בתופים, נפנוף הדגלים והקריאות שחיממו יותר מכל את הדם, הצעקה שכה היתה אהודה עליהם, "מוות לערבים." הפעם עם כוונה אמיתית. אוהדי בית"ר ירושלים החלו לנהור לעבר היציע של אוהדי סחנין, תופשים את הרשתות ומתחילים לנענע אותן תוך כדי צעקות של "מוות לערבים." 

מהצד השני, אוהדי סחנין לא נשארו חייבים. עליהם יאיימו? במגרש הביתי שלהם? מי אלו בכלל בית"ר ירושלים? חארות של יהודים, זבל של ירושלים. תוך כדי התקרבות לרשתות מהצד שלהם הם החלו שואגים, "בדם ואש נפדה אותך פלסטין." בקבוקי זכוכית שהצליחו להעביר למרות הבידוק הבטחוני הנרחב נשלפו מאי שם והחלו להישבר על שפת מושבי הבטון מוכנים לשמש ככלי תקיפה.

כוח ספיר, השוטרים לפיזור הפגנות סדר, רק חיכו לכך. הם שלפו את האלות והחלו להכות בלי רחמים. זה היה הרגע שלהם. הרשתות לא החזיקו מעמד, האוהדים התערבבו, השוטרים היכו ללא רחם בכל ראש שהגיח לעברם, בכל יד שניסתה לתפוש בגרון, בכל רגל שהורמה לבעיטה, בכל גוש שהתכנס כדי למעוך ולרמוס את האחר.

צעקות השבר של הפצועים והחבולים הניעו את חבשי לפעולה. "תיכנסו בהם בכל הכוח," שאג בקשר. למעלה ממאתיים שוטרים וסדרנים שגויסו ורוכזו מאז שעות הבוקר נהרו כעת אל תוך המגרש שהפך להיות זירת מלחמה.

שמע המהומה הגיע לרחובות סחנין. קהל צעירים זועם ורעול פנים החל נוהר לעבר המגרש, מרים בדרך אבנים, צינורות מתכת, כל מה שאפשר לשחוט איתו את האוהדים היהודים שהיו במיעוט.

זה היה הרגע שניצב גל שומרון "גנדי" הבין. אם הוא לא מפנה את האוהדים היהודים זה הולך להיות אירוע לאומי שיצית את כל הרחוב הערבי. להוריד פה ושם בומבה, לפצח ראש, אין לו בעיה. תמיד הוא יוכל לזרוק את האשמה על הראש של חבשי וכוח ספיר שלו. אבל התקוממות עממית יכולה לעלות לו בכסא המפכ"ל אליו חתר.

חבשי מעולם לא חתר למעלה, הוא פשוט התקדם כמו בולדוזר. מעמדת הפיקוד המאולתרת שלו בג'יפ בפתח האיצטדיון הוא חילק פקודות. כעת הפנה חלק מן השוטרים אל עבר המבואה של האיצטדיון, אל עבר קהל הצעירים הזועם שהגיח מכיוון העיר סחנין ונתן את הפקודה, "תכניסו בהם גומי. אתם לא נותנים להם להגיע לאיצטדיון." השוטרים שלו היו מתורגלים. אלו שברשותם היה התקן "רומה" לירי כדורי הגומי החלו לפרק את המארז המקורי של כדורי הגומי והחלו לטעון אותם בנפרד להתקן. הותיקים יותר כבר עשו זאת עוד לפני שנתקבלה הפקודה. הם היו עם חבשי מספיק זמן כדי לקרוא אותו היטב ולהבין שבשלב זה או אחר יהיה לכדורי הגומי שימוש. הם היו מוכנים. 

"תכניסו בהם גומי," צעק חבשי את הפקודה בקשר.

הטווח היה סביר והם החלו לירות, מכוונים את כדורי המתכת עטופי הספוג לעבר הרגליים, שיכאב, וזה כואב, וזה משאיר סימנים, ופה ושם, למרות הניסיון, פגע כדור גומי אחד כזה בראש אחד המפגינים. מה שמוגדר כנשק פחות קטלני השכיב אחד מאותם אלו שמוגדרים פוחחים ו"שבאב" על המדרכה, עצר את התקדמותם אבל לא הפיג לרגע את הלהט.

הטלפון של חבשי צלצל, הוא הצמיד אותו אל האוזן, "אני לא שומע אותך. יש פה מהומת אלוהים. מה את אומרת?"

הקול מהצד השני, "זאת סמלת בילוש סטלה. אני בתוך האיצטדיון. אחד השוטרים פה הוא סעיד, מסחנין, הוא היה הראשון בזירת הרצח. הוא אומר שהנרצח הוא אחד בשם יוסוף, ערבי. בכלל לא יהודי."

"מה?" חבשי היה בהלם, "תחזרי על מה שאת אומרת? יש לנו רצח? איפה?"

"בשירותי הגברים," נשמע קולה של סמלת הבילוש גובר על רעש המהומה. "חשבתי שאתה מעודכן. הדיווח הראשון שקבלתי היה שיש נרצח יהודי, אבל סעיד נמצא בזירה ומדווח שהנרצח הוא ערבי. בכלל לא יהודי."

"מה זה בלבולי הביצים האלו?" צעק חבשי בקשר, "מקודם הוא יהודי, עכשיו הוא ערבי. אני רוצה אותך בזירת הרצח עכשיו."

"אני בכיוון. עולה במדרגות."

הוא שמע את הנשימות שלה כשהיא רצה במעלה הקומות של האיצטדיון.

הוא שמע אותה צועקת, "תנו לעבור, משטרה," היתה הפוגה, "חבשי, אתה חייב לשלוח לכאן כוחות. יש פה מהומת אלוהים. קבוצה ענקית של אזרחים ערבים פרצה מהאזור שלהם במגרש, אני לא יודעת מאיפה יש להם אלונקה אבל הם מתקדמים בכוח והם רוצים לקחת את הגופה של הנרצח למסגד. הם צועקים שזה אחד משלהם. יש פה בסך הכל כמה פקחים אזרחיים בהלם. הם לא עומדים בלחץ."

חבשי הרביץ פתאום צעקה לאוויר העולם שאף אחד לא הבין מאיפה הוא הביא אותה. "איזה בלגן." ותפש את שערותיו עם שתי ידיו. מחזיק בהן בכוח. "תיכנסו בכולם," צעק אל הקצינים שסביבו, "יהודים, ערבים, לא מעניין אותי. אני רוצה איצטדיון נקי." הוא חזר אל מכשיר הטלפון שעדיין היה צמוד לאזנו. "סטלה, את עוד איתי?"

"כן."

"עוד כמה זמן את בזירת הרצח?"

"דקה, שתיים." הוא שמע אותה עדיין מתנשפת.

"תני גז. אני מחכה."

הוא שמע את ההאטה, את הנשימות העמוקות, את לקיחת האוויר לפני שנשמע הקול שלה, שקט, ברור וחד כשהיא אמרה, "זה לא ערבי, זה אחד משלנו, זה יקיר, הבן של גנדי."

חבשי, האיש הכי קר מזג במחוז הצפוני, היה בהלם. "תחזרי על מה שאמרת."

"חבשי, שמעת טוב. זה יקיר שומרון, הבן של ניצב גנדי."

שקט השתרר ביניהם. הם שמעו רק את הנשימות של האחר וברקע את המהומה באיצטדיון.

"תקשיבי טוב," חבשי דיבר לאט, מדגיש כל מילה, "תאטמי את הזירה. את וסעיד עם הגב אל הדלת. אף אחד לא נכנס לזירת הרצח. אתם עם נשק ביד. אני נותן אישור לירי חי. אף אחד לא נכנס. לא שוטר ולא אזרח עד שאני מגיע. ואף מילה. את אומרת לסעיד שהוא לא פותח את הפה."

"אני לא סומכת עליו," אמרה סטלה.

"למה?"

"מאיפה פתאום הם חשבו שהנרצח הוא ערבי? רק הוא היה בזירה. והוא זיהה את יקיר בתור יוסוף. אז הוא ידע עליו?"

"אני לא יודע מה הוא יודע או לא. נברר את כל זה אחר כך. את שמה עליו עין, על סעיד. את לא נותנת לו לדבר מילה בטלפון."

"או.קי."

"שלא יוציא מילה. ריצ'ראץ' על הפה. זה רק את והוא יודעים. אני ברור?"

"כן המפקד."

חבשי היסס. בחיים לפני כן הוא לא היסס, אבל זה היה גדול עליו. הוא לחץ על מקש מספר אחד, קיצור לבוס הגדול. "גנדי, תגיע לכאן."

"מה קרה?" שאל גנדי.

חבשי לקח נשימה ארוכה, "גנדי, בבקשה, פשוט תגיע."

גנדי בחיים לא שמע את חבשי משתמש במילה הזאת, בבקשה. משהו בלב שלו נצבט והנשימה שלו נעתקה.

טור של מכוניות משטרה ואוטובוסים מלווה בשוטרים רכובים על סוסים החל להיכנס למגרש. השוטרים יצרו מחסום חי מול המתפרעים הערבים והחלו לפנות את האוהדים היהודים מן המגרש. שיירה מאובטחת על ידי ניידות ואופנועי משטרה החלה מתנהלת לאיטה מכיוון אצטדיון דוחא, אל עבר היציאה מהישוב הערבי סחנין. דגלים צהובים של בית"ר ודגלי ישראל נשלפו מתוך המכוניות, צעירים עירומים בפלג גופם העליון, חלקם עם דם על הפנים והזרועות, ישבו על חלונות המכוניות מנפנפים בצעיפים הצהובים וקולות שאגה של "קדימה בית"ר" ו"נבוא איתכם חשבון," ליוו את הנסיעה האיטית. אמבולנסים פינו את הפצועים, לא אחת פצוע יהודי ופצוע ערבי על אלונקות אחד ליד השני בדרך לבית החולים האזורי.

מהדורת חדשות מיוחדת עלתה מיד בשידור ישיר בתחנות הטלויזיה הארציות. כתבים אזוריים זרמו אל השטח משדרים בלייב מטלפונים סלולריים. דובר המשטרה עלה לשידור ממטה המשטרה בירושלים כשהוא מנסה להנמיך להבות ולמתן, "פעילות נחושה ומקצועית הכוללת שוטרים, פרשים ולוחמי מג"ב מביאה ממש ברגעים אלו לפיזור ההמון."

התמונות שהחלו לזרום במסך כמובן הראו תמונה אחרת לגמרי של מתפרעים משני הצדדים שמחליפים מהלומות ליד רשת ההפרדה שקרסה, צילומים החלו להגיע של המון ערבי משולהב זורם אל המגרש אבל הדובר המשיך בהסחת הדעת, "בשלב זה הושגה שליטה והאוהדים מתפזרים לבתיהם. יחד עם זאת אנו נפעל למיצוי דין עם המעורבים באירוע ידויי האבנים לעבר הכוחות. במהלך האירוע הושלכו אבנים ואף נורו זיקוקים לעבר הכוחות, נעשה שימוש מינורי באמצעים."

איש החדשות באולפן התפרץ אל תוך דבריו, "אנחנו מקבלים דיווח מהשטח על שימוש מופרז בכדורי גומי. אתה קורא לכך אמצעי מינורי? שימוש באמצעים מסיביים לפיזור הפגנות בזמן משחק כדורגל? לא הגזמתם קצת? מה המשטרה חושבת לעצמה?"

דובר המשטרה המשיך בגרסתו, "השימוש היה מבוקר ונועד לרסן פורעים. הכוחות פעלו לפי נוהלי פיזור הפגנות."

"אבל זאת לא הפגנה," התפרץ השדר, "זה משחק הגמר של הליגה לכדורגל, הרי ברור היה לכם שהאירוע יכול להיות נפיץ."

דובר המשטרה המשיך בשלו כאילו לא שמע את דברי השדר. "העובדה היא שאוהדי בית"ר הוצאו בצורה מאובטחת וללא חריגים בליווי כוחות משטרה. באירועים השונים נעצרו סה"כ במהלך כל הערב - שישה עצורים, אשר נחקרים כעת. והחשוב מכל האירוע הסתיים ללא נפגעים."

"רגע," אמר איש החדשות באולפן כשהוא מקשיב לאזנייה באוזן, "ללא נפגעים? זה לא מה שאנחנו שומעים עכשיו. ממקור מהימן אנחנו מקבלים דיווח שהיה רצח בתוככי האיצטדיון."