1) הי יגאל אנחנו נפגשים כאן היום לרגל צאת ספרך “אבודה” (הוצאת כתר). ספר לנו קצת עליו, מנין הגיע הרעיון?

הרעיון החל לצמוח, ואין דרך אחרת מלתאר זאת, אחרי שירדתי ממשימה עיתונאית די עגומה של חיפוש שתי נערות ישראליות שנהרגו בתאונה בחבל לאדאק. ירדתי למאנאלי, שבצפון הודו כדי להתאושש, לראות חיוכים, לשתות קפה טוב ואיזו עוגת שוקולד. הלכתי במאנאלי הישנה ופתאום צועדת מולי אישה קטנטונת ועליה חולצה לבנה גדולת מידות ומודפסת עליה תמונה של בחור צעיר. שמה היה הומה בוסתני, קנדית ממוצא איראני, והיא הסתובבה שנתיים בהודו בחיפוש אחרי בנה שנעלם. עזבה הכול מאחוריה ונותרה בחיים עם מטרה אחת בלבד. למצוא אותו או לפחות לדעת מה עלה בגורלו. אני יודע מה זה להסתובב בהודו. אבל שנתיים? כך? מגסט האוז לגסט האוז. כמובן שהזמנתי אותה לקפה וישבנו ודברנו. לא יכולתי לעזור לה בדבר מלבד להפנות אותה למשרד חקירות הודי ששיתפתי עימו פעולה באותם ימים. אחרי שנפרדנו נשארתי לשבת ותהיתי מנין שאבה את הכוח? האם לכל אישה יש כוח דומה? כאן לדעתי כל אישה שקוראת תהנהן בראשה בחיוב. ואחר כך, האם אני כסופר אוכל לתאר דמות של אישה כזאת. אגב, הסוף היה טרגי ואפשר לראות את הסרט שהביביסי עשה עליה. מרגש. היא נותרה חקוקה כסוג של מנוע שהצית אותי לכתיבה. אם כי כמובן הפכתי את הסיפור למאוד ישראלי, מיקמתי אותו בתאילנד וקמבודיה, ומי שנעלם זאת ילדה ישראלית. אבל רוחה, אני מניח, שרתה עלי באופן כזה שאני מאוד מקוה שהצלחתי לבנות דמות של אישה ואם, שיוצאת לדרך חדורת רגשות אשם. כשהיא מתנערת מהפחדים והאשמה היא עוברת שינוי והופכת ללביאה אמיתית.

להמשך הראיון כנסו ל:

ראיון עם יגאל צור לרגל צאת ספרו “אבודה” (כתר)