שש בבוקר בבאירם צורי, צפון אלבניה. אור מלא. אני מביט מחלון המלון שפונה אל הרחוב המרכזי של עיירת תשעת אלפים התושבים. שממה. גבר אחד חוצה את הרחוב בהליכה מהירה ונעלם מאחורי דוכן סגור. שני יוצא מטרנזיט, סוגר את הז'אקט ביד אחת מצינת הבוקר ויוצא מטווח הראייה שלי. לא מבטיח הרבה. הרחוב הריק. מה כבר יש ל – 35% מובטלים לעשות בשעה כזאת של בוקר. אפילו בתי הקפה סגורים. ובתי קפה הם הדבר הראשון שנפתח בבוקר באלבניה. לספק את השילוב הקטלני או דינמי (תלוי למי) של קפה אספרסו חזק עם דאבל ראקי (אלכוהול ממשפחת האוזו והערק).
לאחר יום של נסיעה בכבישים תלולים מוקפי טבע פראי אני משתוקק למפגש אנושי, שיקרה משהו, שיזרוק מעט אור על הטבע האנושי. בעיקר שיוציא אותי מהעמדה של תייר מצלם. אם הייתי יודע לאן יובילו המפגשים האלו אולי היה יותר טוב באותו רגע אם הייתי סוגר את הוילון, הולך לנמנם עוד שעה-שעתיים עד שבתי הקפה יתמלאו ואז יורד לשתות אספרסו עם דאבל ראקי ומעשן איזו סיגריה מרירה, לקבל צבע אדום בלחיים מבלי לראות אור שמש. בודאי שזה היה נכון יותר לעשות אבל איך יכולתי לדעת עם המרץ המחורבן שלי, ההשתוקקות לזריקת אדרנלין אחרי נסיעות ארוכות מדי בכבישים מפותלים ואינסופיים.
אני שם עלי את המצלמות, משאיר, שלא כהרגלי את התרמיל עם המסמכים, ויוצא. אחלה של אוויר. האוויר צלול ונקי באותה מידה שהרחובות מטונפים. אם ובנה, בעלי חזות צוענית, מנקים את הרחוב. היא דוחקת במטאטא, הוא אוסף במריצה. הנער מחייך. לא הרבה מחייכים כאן. עוד פחות למצלמה. אישה לבושה שחור פותחת דוכן, אחד מאלפי דוכנים דומים בכל מקום, של קצת סיגריות, קצת מתוקים באריזות שפג תוקפן, מעט מכל דבר. היא לא מחייכת. שוב, רק אם הייתי חכם. אני יורד במורד הרחוב.
באירם צורי היא עיר באלבניה. יש לה נוף נפלא סביב, הרים, פסגות מושלגות והעיר עצמה נראית כמו אתר אחרי הפצצה מסיבית. מבנים שנותרו מהם רק חגורות הבטון, שערים מתכת נעולים שלא מובילים לשום מקום, ערימות של שברי לבנים. וכן, כמה בתים מתפוררים, מבני ציבור אחד או שניים, ושני בתי מלון. תמונה אופיינית להרבה מקומות שהתעוררו אחרי שואה קומוניסטית עצמית.
במורד הרחוב תחנת דלק בתוך מבנה הרוס. המשאבות נמצאות בתוך חדרים בקומה התחתונה. על הגג הנטוש שני דגלים, אלבניה וארצות הברית. כלב נובח. על שכמותו אני פוקח עין מאז קבלתי נשיכה בשעה כזאת צלולה של בוקר בחצר נטושה של כנסייה מוסקבאית.
טרנזיט עובר נהוג בידי ילד ואביו יושב לידו. הם מסתכלים בי. מבט ריק. הולך רגל צועד במעלה הכביש אני מרים יד לשלום. הוא מתעלם. אם רק היה יורד לי האסימון והייתי מתחיל להסתכל יותר ימינה ושמאלה. אבל כאן? אף אחד לא אמר שום מילה על אלבניה. רק השכנה האיטלקייה שלי שאמרה "כולם גנבים" ונהג בולגרי שזרק מילת גנאי כשחלפנו על פני חבורה של פועלים אלבנים בדרום בולגריה. לא התייחסתי. איך יכולתי לדעת שאלבניה היא חבית חומר נפץ של אלימות גברית, שכל זיק יכול להדליק אותה. אם רק הייתי קורא את איסמעיל קאדרה ביתר תשומת לב: "הנה הם, כך הם נראים, האלבנים האלה, אמר הגנרל, אנשים לא שונים מאחרים, קשה להאמין שבשעת מלחמה – הם הופכים לחיות טרף אכזריות." (גנרל צבא המתים, ספרית פועלים)
קצת הלאה ערוץ קטן שמנקז את הביוב של העיירה ומפרה היטב את חלקת הירקות שמעליו. מראה פסטורלי של צמיגי מכוניות ישנים וערבה בוכייה משתפלת אליהם. עוד קצת הלאה מפגש הראשון שלי עם פטריות הבטון האינפנטיליות של הדיקטטור אנוור חוג'ה, ששלט באלבניה מ – 1944 ועד מותו ב -1985. הפילבוקסים המבוצרים, בין 300 אלף ל- 600 אלף לפי ספירות שונות, נבנו כנגד פלישה בינלאומית דמיונית או כנגד התקוממות פנימית אפשרית. הן הסמל הכי מובהק של אלבניה. פשוט הרבה בטון מזויין.
הפילבוקסים טמונים באדמה, רק ראש הפטרייה מבצבץ עם חלון ירי. כמה מהם הרוסים אבל הרוב נראים כאילו יעמדו לנצח. מה הפלא שבתי השיכונים מתפוררים באלבניה, שכאן כל הבטון והברזל. על כמה מהם יש כבר גרפיטי וחלק נחפרו לשימוש חוזר בברזל.
אני חוזר לכיוון העיירה, עובר בשכונה, שמזכירה לי יותר מכול את בתי השיכון של הרכבת שגדלתי בהם. שיכון עובדים קראו לזה. אותה התפוררות של עליבות. רק כאן צלחות לווין במקום אנטנות נוף ילדותי. ילדים הולכים לביה"ס. שתי בנות עומדות מתחת לחלון קוראות לילדה אחרת לרדת. מחכות לה. מתעלמות ממני. אני מצלם ילדים בדרך לבית הספר ליד בית מוקף גדר... ואז זה קורה. יד אוחזת במתלה מצלמת הוידאו שלי. בחוזקה. קרוב לצוואר. כך שלא אוכל להתנער. פנים סמוקות מתקרבות לשלי, הן מפציצות אותי בהבל אלכוהול עמוק. הי רגע. בקושי שמונה בבוקר. עוד לא שתיתי קפה. הקול חמישה סנטימטרים מהפנים שלי נוהם עמוקות, משהו שאני יכול לאפיין כחרחור של כלב שעומד לתקוף. אבל סחבק רגוע, משדר רילקס.
מה עשיתי? מה קרה? עשיתי את אחת הפעולות הכי נורמטיביות היום בעולם "התרבותי". צילמתי.
מרגע זה ואילך תוך כדי התרחשות, אולי קשה להאמין, אני מנסה להבין את מהות ופשר האלימות שהופעלה נגדי. סוגיה נכבדה – אלימות. מה גורם בשמונה בבוקר לאדם אחד לשפוך מסה של אלימות על אדם אחר שהוא לא מכיר.
אני מנסה להסביר באנגלית. נאדה. כלום. החרחור ממשיך והופך עמוק יותר. מתקרב אלי עוד יותר. אני משתמש במילה "ג'ורנליסטה". פעם זה היה עובד היום אני הרבה יותר זהיר עם זה. זה כנראה פוגע אבל לא בטוח שלטובה. המילה היחידה שאני מזהה באגרסיביות שמופנית אלי היא "דוקומנטה". תבורך איטליה התרבותית שמשהו ממנה חלחל למחוזות האלו. אלא ש- "דוקומנטה ב-הוטל" אני אומר. הוא תוקע אצבע מול הפנים שלי, מניע אותה ימינה שמאלה בתנועה של לא, ואומר "דוקומנטה" כאן ותוקע לי את האצבע בחזה. תוך כדי דיאלוג ילדותי זה אני מעביר בראש אפשרויות. מאחר וזאת לא פעם ראשונה שלי במצבים כאלו להתרגש אני לא מתרגש, להתעצבן עוד פחות. הראש עובד במהירות. לברוח אין סיכוי. האחיזה שלו חזקה מדי. להכניס לו מרפק בצוואר או ברך באשכים חסר טעם. הסביבה לא לטובתי. איש לא התערב עדיין מהעוברים וחולפים. כנראה שהוא גם חש במשהו מחוסר המוצא של הסיטואציה אז הדביל מצלצל למשטרה. הוא כבר השתמש לפני זה במילה "פוליציי". שיכור, מובטל, אבל סלולארי יש, מהבטחת הכנסה כנראה.
שטף של מילים באלבנית.
עוד דיאלוג של עילגים. לפחות הם מבינים שלא יתכן שהוא ימשיך להחזיק לי בין צוואר למצלמה. הדוברמן מתרחק לי מהפנים ומשחרר את הטלף. הוא משחרר קיטור על כל מה ואיך שעשיתי. הם נבוכים ובועטים את המקרה למעלה, אל הקומיסר. מזמינים אותי ואותו להיכנס לטרנזיט ולנסוע לתחנת המשטרה. עכשיו אני עושה אה-אה עם האצבע. להיכנס לטרנזיט משטרה לא טוב לי.
אני מוסיף קצת ג'יבריש דמוי איטלקי: "דוקומנטה-הוטל-גייד-אלבניקו" . אני מקווה שמשהו מחלחל. בסוף אני והשוטר שמנהל את ה"מבצע" הולכים למלון שנמצא, מזל, שני בלוקים ליד. אני מזמין את השוטר להיכנס איתי. הוא מנומס ובתפקיד ולכן מחכה בחוץ. יש אמון בזרים. בפנים בתוך עשן הסיגריות הנעים וריח האספרסו שעוד לא שתיתי אני מוצא את שני ידידי האלבנים, איתם יצאתי לסיור המופלא, דיוויד ואגים, שהוא בן דוד קרוב – רחוק אמיתי של ראש הממשלה המכהן. מאוד חשוב כי אלבניה כולם "קוזינים", כלומר בני-דודים. כל מי שפגשנו בדרך היה קוזין מקרבה כזאת או אחרת. אבל לא כולם קוזינים של דם. להיות קוזין של ראש הממשלה לא הולך ברגל בדרך כלל אומר לנסוע במרצדס.
שלושתנו יוצאים ביחד החוצה. אני כמובן עם ה"דוקומנטים" והולכים בשיירה גדולה רגלית לתחנת המשטרה שנמצאת במעלה הגבעה. אני, הדוברמן, דיוויד ואגים וארבעת השוטרים. אחלה נוף משם. אל כל העמק. מקום אידאלי לבית מלון. אולי יהיה פעם כשהדפק יעלם. בדרך מדלגים על זרזיף השפכים הפתוחים של השכונה ומעל העצמות שזרוקות מאחורי הקצב, בעיקר לסתות של ראשי כבש או עז. מטעם ידוע בגריל המסתובב האלבני. אם לא הייתי הולך – מובל לתחנה ספק אם הייתי חווה את הרחוב הזה. תמיד צריך לראות את הטוב שבכל מצב. אני באמת מאמין בזה.
בתחנה הרבה יש פעילות. ג'יפים נכנסים בנסיעה מהירה. מזנקים מהם ביעילות עם נשקים. נראה סוף הדרך אבל בלי פושע אחד. אנחנו מוזמנים לעלות. בפנים מסדרונות צרים, מסוייד לבן. רק דלת ה"לשכה" של הקומיסר צבועה בכחול. אנחנו מתיישבים כולם. הרבה אלבנית עוברת מצד לצד. בסוף הקומיסר פונה אלי ודיוויד מתרגם.
"יש לך משהו נגדו?"
"לא," אני אומר, "להיפך. אני חושב שהוא פעל כשורה. אני כאן הזר. צילמתי מבלי שהייתה לי תעודת כלשהי שתעיד שאני עיתונאי. אני בהחלט מבין אותו. הרי הוא לא היה יכול לדעת מה אני מצלם. הייתה לו את מלוא הזכות לדרוש ממני תעודה."
כולם מהנהנים ראש בהבנה. איזה זר לעניין. בעיקר מפגין כבוד. כי באלבניה הכל נסוב על כבוד.
הקומיסר מציע שנלחץ ידיים.
שנינו קמים. אנחנו משני עברי השולחן. לוחצים ידיים. את היד השנייה שמים על הלב. הרבה כבוד. מאניאק. הייתי עוקר לך את הלב.
אני אומר לקומיסר שאני מזמין את הדוברמן לשתות איתי ראקי בערב. הקרח נשבר. כולם צוחקים.
לא יצאתי מכאן עם שום תובנות בנוגע לאלימות, בקושי על אלבניה. חוץ מזה שכולם אוהבים לשתות ורצוי משמונה בבוקר.
ובכן צריך להעביר את היום עד הערב שאז אני נדרש לתת עבודת שירות לטובת הקהילה. המשך היום עובר באופן יחסי בסדר. שכן מרביתו אני תקוע בתוך קופסה של סוזוקי ישן בצבע כתום שאפילו חובבי השטח יהססו לקרוא לה ג'יפ. הקופסה מתגלה כחיה. אני נוהג במעלה נהר ושמורת הטבע של וולבונה. אחלה נוף פראי. מצוקים, נחלים שוצפים, טחנות קמח עתיקות. בכפר דרגובי אני מצלם שני איכרים שמנסים לחרוש חלקת אחו ירוקה. כל פעם שאני מצלם החלק העצי של המחרשה נשבר. אני מחליט להתרחק לפני שהם יקשרו ביני למחרשה השבורה. למרות שברור שהמוט רקוב והם עצלנים לגדוע ולגלף חדש. בהמשך בעמק ובכפר של וולבן שלג בעובי של עשרה סנטימטרים. כל שלולית קפואה. אבל העיזים מחייכות כשהן מבוססות בשלג בחיפוש אחרי עלים צעירים ורעננים.
אני נכנס לתחנת קמח שבה טוחנים תירס. הטוחן לבוש מכף רגל ועד ראש ואפוף כולו בקמח לבן מראה לי בשמחה כל חלק וחלק בטחנה. השמחה נגמרת כשעוצרת מכונית לאדה אדומה בחוץ ונכנס גבר שמיד נראה כעוס. שוב מגיע אלי הבל הפה האלכוהולי הידוע. וקרוב מדי. הוא עושה לי סימן של סלק את המצלמה. עוד פעם? מה קרה? אפילו הטוחן העליז נראה נבוך. דוברמן מספר שתיים מתחיל לנבוח עלי. אבל העצבים שלי כנראה התרופפו משהו מאז הבוקר. אני מזיז לו את היד ויוצא החוצה. מוותר על כמה צילומים נפלאים של טוחן גבוה ומאובק.
אני עוצר בגריל במבואות העיירה. חצי חבית וגחלים לוחשות. שולחנות פלסטיק פשוטים ושרפרפים. שמים לפני מגש מתכת שעשרה קבבים רוחשים בו וליד ראש שום צעיר, לחם טרי, יוגורט חצי מוקשה לעטוף בו את הקבב ועגבניות ירוקות מוחמצות. הריר נוזל. וחצי ליטר של בירה לאגר צוננת והקבב הכי טוב שאכלתי מעודי.
אז אם תשאלו אם הכול דפוק באלבניה התשובה היא לא.
שעת דמדומים. על דרך העפר הפרות שבות מן המרעה. ילדים דוחפים עגלה במורד. המואזין קורא מהמסגד. חושך יורד על באירם צורי.
