סקירה מדהימה ביקום תרבות על "המחוז הצפוני"

פורסם ביקום תרבות

04/12.2021

אבי סלע

כבר בפסקאות הראשונות של “המחוז הצפוני” מובהר שיגאל צור לא בא לעשות הנחות. הקורא מושלך באחת אל זמן ומקום שקשה שלא לחוש את האירוניה שבהם: משחק כדורגל בין בית”ר ירושלים לבני סח’נין. טוב זה לא יכול להיגמר, לא כאן בליבו הפועם של הסכסוך הערבי-ישראלי, קרקע הגידול של האלימות. הקריאות נשמעות באוויר, “בדם ואש נפדה את פלסטין” מצד אחד ו”מוות לערבים” מצד שני, האווירה נפיצה, החוקים מוקפאים, הרוחות משולהבות – וכמו שחשבנו, טוב זה לא נגמר. עוד לפני המחצית מודלק הניצוץ הראשון כשאחד האוהדים נכנס לשירותים ופורץ החוצה בצעקות: “הם הרגו אחד משלנו.”

הנרצח יושב בשירותים, בגבו לקיר, בתוך שלולית של דם, שלושה פצעי דקירה גדולים בחזהו וצעיף של בית”ר על צווארו. אלא שזו רק תחילת הבלגן, משום שלא חולפת דקה נוספת והאוויר מתמלא בצרחות אחרות: “הוא לא משלהם, הוא משלנו”. אנשים זיהו אותו, זה יוסוף היקר שלנו מסח’נין. הוא ערבי.

וחכו עוד דקה, לא ולא. השוטרת הראשונה שמגיעה לזירה מרימה את מכשיר הקשר ומדווחת בקול רועד: הוא משלנו, כן, וגם משלהם, הוא שוטר סמוי שהסתנן לסח’נין וחי בתור ערבי. ולא רק זה. הוא הבן של מפקד מחוז צפון של המשטרה.

רק אחרי סיום הספר הבנתי איזה תרגיל מופלא ערך כאן הסופר. הפתיחה הזו, הקונפליקט המשולש הזה, הקפיצה הזו מצד לצד, ממחישה פה את השאלה המרכזית איתה יצטרך הקורא להתמודד: באיזה צד אתה, וכמה זמן תישאר שם? שאלה שהיא, מן הסתם, חלק מהווייתו של חוקר שהוא חצי ערבי וחצי יהודי.

כשמשטרת ישראל מצליחה בקושי לייצב את המצב, כשהבמה ערוכה למרחץ דמים, המסקנה היא לא נעימה אבל ברורה כשמש: יש רק אדם אחד שיכול לפתור כזו תסבוכת. מפני שהוא גם משלנו וגם משלהם. ואם הוא לא יצליח אז יהיה קל לזרוק עליו את האחריות, מפני שבעצם הוא לא משלנו ולא משלהם. תשיגו לי את נימר בקרמן.

וכך, אחרי שבקושי הספיק להתאושש מכל השריפות שכיבה במחוז הדרומי, המפקח נימר בקרמן, החוקר האניגמטי החצי-בדואי, חצי-יהודי, נקרע מן המדבר האהוב עליו, מעמיס את הטנדר, ונוסע צפונה. שם הוא יחבור לחוקרת משטרה קשוחה, מיליטנטית, עם מטען רגשי לא פשוט, שתסביר לו איך הדברים עובדים כאן, ושברור למן הרגע הראשון שבלי לפתור את התעלומה שלה – לא נוכל לפתור את התעלומה שלנו.

במורד רחובות אכזריים אלה חייב לצעוד אדם שאינו אכזרי בעצמו, שאינו מוכתם או חושש, כתב ריימונד צ’נדלר, אבי ספרות המתח האמריקאית. נימר בקרמן, גיבור ספריו של יגאל צור, הוא גירסה מעט שונה של הבלש הקשוח: הוא מוכתם מעבר לכל הכתמה נוספת. כמו החתול של שרדינגר, הוא האדם שנמצא גם פה וגם שם. אדם שזהותו חצויה, כמו המדינה שהוא חי בה. בן לאב שהוא גנב רכב בדואי, ולאם יהודיה עולה מרוסיה. גם אם מדי פעם נפלטים ממנו משפטים מלודרמטיים, קלישאות בדואיות-לכאורה שלא נשמעות טבעיות באזני הקורא כמו “אנשים הם כמו החצץ של המדבר, דומים ובלי שום קשר”, או “כמו לראות אדווה מתפשטת על פני המים בבאר. אתה יודע שאבן נפלה פנימה, אתה לא יודע את עומק הבאר ומה טמון בקרקעית” – בשורה התחתונה הוא ממלא את התפקיד: הגשש, האדם הנחוץ כדי לפלס את דרכו ב”רחובות האכזריים”, גם אם במקרה שלו מדובר בוואדיות ושבילי-עפר. זווית הראיה הייחודית שלו מאפשרת לו להתעלות מעל הסוגיות שמעסיקות את שאר החוקרים, מעל המאבקים בין הנישות הישראליות השונות, ולהצביע על מה שהראיות אומרות: זה לא פשע שנאה ולא פשע לאומני. זה רצח בדם קר, מתוכנן מראש. מישהו סגר חשבון עם הקורבן הזה.

מכאן והלאה הסיפור יזגזג בין שבילי הצפון הרטובים לחדרי חקירות אפלוליים, בין פנאטיים מוסלמים לבין פורעי תג-מחיר יהודים, סודות אפלים מהעבר והרבה תה שחור בדואי, עם הרבה סוכר. האם הרוצח הוא האימאם המוסלמי שהסית את מאמיניו לתרגם את אמונתם ללהב סכיניהם? או שזהו עורך הדין החלקלק והמושחת שרוקם איזו עסקה אפלה של תן-וקח עם הפרקליטות? האם הפתרון טמון בסוד אפל מעברו של מפקד המחוז הצפוני, ומפעולה צבאית נועזת שהתרחשה לפני שנים? או שמדובר בכבוד המשפחה, ובמערכת היחסים שנרקמה בין בחור יהודי לצעירה מוסלמית? או שאולי מישהי אחרת היא זו שצריך לחקור, הנערה השתקנית והמופנמת שמשהו נורא ולא-נודע קרה בינה לבין הנרצח?

אין ספק שהקונפליקט שיגאל צור בונה הוא רחב-יריעה ולא נשאר במקום אחד. “המחוז הצפוני” משליך לקלחת, כך נראה, את כל הסוגיות הבוערות שאפשר, וכמו במגדל קלפים שומר על האיזון – עם כל כלי שעולה על הלוח, צור ממהר להניח כלי נגדי שיאזן אותו: אל מול האלימות ברחוב המוסלמי הוא מציב את האלימות של אנשי תג-מחיר יהודים; דמותו של האימאם הפנאט, משתקפת בדמותו של קצין המשטרה הבכיר; אל מול כבוד המשפחה הערבי, מתייצבת סוגיית היחס לנשים בצבא ובמשטרה. והאיזון הזה נשמר עד לסיום הספר, שפורץ את כל הקווים.

יגאל צור הוא חלוץ באופן שבו הוא מרכיב את עלילת המתח שלו, בשימוש שהוא עושה בסוגיות הבוערות שעל סדר-היום, ובאינטראקציות בין הפלחים השונים באוכלוסיה הישראלית. הסיפור הזה הוא מה שמפצה על כל שאר הליקויים שבספר, ויש כאלה למכביר. “המחוז הצפוני” יצא בהוצאה עצמית של המחבר, מגמה הולכת ומתרחבת בשוק הספרים הישראלי ובעיקר בספרות מתח. מגדל הקלפים מאיים לקרוס כל שנייה, אבל הוא לא עושה זאת בגלל איכותו הפנימית של הסיפור, שבשורה התחתונה מביא סיפור מתח ששווה לקוראו.

https://www.yekum.org/2021/11/%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%96%d7%94-%d7%9c%d7%90-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%92%d7%9e%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e/