מגדלי שמירה, חומות אבן ארוכות שחוסמות את הים המתאבד אליהן ללא הפוגה וללא התעייפות. טירת קרונבורג היא אלסינור המסתורית והמעורפלת של המלט? לא. שכן שמש האפריקאית מכה על הטירה ומנגד לה חוף ובתים לבנים שמתקשרים באופן אסוציאטיבי יותר עם עיר יוונית בים התיכון מאשר לעיר מרוקאית על חוף האוקיינוס האטלנטי. זוהי העיר אסאווירה.
יוצרים מערביים בספרות ובקולנוע תמיד אהבו את מרוקו, נופיה ואנשיה. פול באולס כתב בטאנג'יר את סיפוריו הטובים ביותר וג'יימס מיצ'נר קיבע את טאנג'יר כחלק במסלול ההכרחי של כל היפי בשנות ה-60 בספרו המופלא " The Drifters" . רשימת הסרטים שצולמו במרוקו היא מרשימה ומפתיעה. החל מלורנס איש ערב, קונדון, המומיה, בלק הוק דאון, ועד גלדיאטור שצולם בקסבה היפהפייה של איט בן חדו (בויקיפדיה יש רשימה ארוכה ומעודכנת יותר כולל הפקות). הסרט קזבלנקה הנציח לא רק את משפט הפרידה המפורסם ביותר בקולנוע אלא גם את שם העיר. אחד הראשונים שסימנו את המקום היה אורסון וולס שבחר לצלם באסאווירה את הסרט אותלו (1940). אסאווירה כתחליף לקפריסין, והמסגדים והמדינה (העיר העתיקה) כרקע למה שמבקר הקולנוע והתיאורטיקן אנדרה באזין כתב (קצת בפומפוזיות) בהתייחס לסרט, "חלק מהשפה הקולנועית נולד מהרומנטיקה של אותלו ומאופיו ההרואי. מה שאנחנו רואים על ידי המרחבים הגדולים, המבנים המונומנטליים, השמיים, הים והסלעים, המצודה המחוספסת. קירות אלו, הכוכים והמסדרונות, יוצרים, משקפים ומשכפלים, כמו מראות רבות את הדיבור המורם והנמלץ של הטרגדיה השייקספירית."
כל האמירות האלו מתייחסות לסקאלה דו פורט, מצודת חוף פורטוגזית ועתיקה של אסאווירה. די קטנה בהתחשב בתיאורים שהורעפו עליה. אבל כשאתה יושב על אחד מכרכובי החומה, בוהה אל האוקיינוס וחולם על מרחבים, או פונה אל עבר העיר הלבנה שמשתרעת בגב אתה מתחיל להבין משהו מסוד המשיכה של המקום.אורסון וולס עצמו אמר עליה, "זאת הייתה מוגאדור (שמה הקודם), למטה שם רחוק, עם החומות הארוכות הנפלאות, שעליהן צולם חומר חשוב..."
אסאווירה היא עיר קטנה ומעט תיירים מערביים מגיעים אליה. אין לה את השיווק האגרסיבי של מרקש והיא לא תחנה חשובה כמו קזבלנקה או אגדיר. גם לא על מסלולי השורשים היהודיים של פז ומקנז. היא אסאווירה של הים ושל פסטיבל מוסיקאלי אחד בחודש יוני שאז מגיעים המונים למוסיקת עולם. כשמגיעים לאסאווירה סוגרים מתג של מרוקו המוכרת יותר. לא רק בגלל הבריזה התוקפנית והמלוחה הבאה מן הים ומשאירה טעמה על השפתיים אלא בעיקר משום שהיא נינוחה. זוהי אסאווירה של החסד, של תיירים בודדים שבאים להתנחל במלונות הקטנים שלה. אחד מהם בשנות ה - 60 היה האגדה ג'ימי הנדריקס, כאן כתב את "מצודות עשויות מחול".
Down the street you can hear her scream “you’re a disgrace”
As she slams the door in his drunken face
And now he stands outside
and all the neighbors start to gossip and drool
He cries “oh girl you must be mad,
What happened to the sweet love you and me had?”
Against the door he leans and starts a scene,
And his tears fall and burn the garden green
And so castles made of sand fall in the sea, eventually
בפזמון החוזר של הבית השני המצודות עשויות מחול נמסות אל תוך הים של אסאווירה ובבית השלישי אותה נערה פגועה מביאה את כיסא הגלגלים אל קצה החוף וספינה עם כנפי זהב חולפת והמצודות עשויות מחול מתחלקות אל תוך הים. אני לא יודע מה הביא את ג'ימי הנדריקס לכאן. החשיש של שפשפואן שבהרי הריף? (אחלה חומר) הגלים והחוף של האוקיינוס? (אחלה גלישה), השילוב של הלבן עם הכחול והאדום המרוקני? אבל אין לי ספק שחלק מסוד המשיכה הייתה מוסיקה הטראנס של הגנאווה, אותה מוסיקה סופית שחורה של מערב אפריקה. הוא בוודאי שמע אחד מהם מכה בכוח על מיתרי הגואנברי (כלי שלושה מיתרים), אחד אחר חובט בתוף היד הגדול הקאראקב וחברי להקה אחרים עומדים בגלימות הארוכות והצבעוניות שלהם, מסובבים את הראש כדי להספין את הציצית הקלועה ובידיים יש להם מצילות מתכת שמרעישות ומקשקשות מבלי להפסיק.
זה לא רק ג'ימי הנדריקס, היו עוד. היה קט סטיבנס, הזמר המהורהר והמופלא של שנות ה - 70, שהיום הוא יוסוף אסלאם שהתחיל את המסע לגילוי אללה בירושלים ומצא אותו סופית באסאווירה. והיו גם בוב מארלי, פיטר גבריאל, קרלוס סנטנה ולד זפלין ובטח עוד רבים אחרים.
מה שמיוחד באסווירה מעבר לנינוחות המיידית שהיא משרה (למעט בזמן ארבעת הימים של פסטיבל הגנאווה השנתי בחודש יוני), הוא קנה המידה המיניאטורי והסדר הכמעט קוסמטי של העיר. מאחר ואין מכוניות בתוך שטחה הרי שהעולם הרועש נותר מאחור. מכאן ואילך סימטריה של תבונה. מאיזה כיוון שתראה זאת, אם מהים או מהעיר, מתקיים רצף אחד. תחילתו הים והנמל, החומות, השער הראשי הוא שער הים.
סמוך לשער הים ולנמל נמצא שוק הדגים. שם אל המול הים וליד שולחנות עץ רחבים המקום הטוב ביותר להסתנוור מבוהק השמים והים ולמרוט בשר דגים לבנבן חרוך מבחוץ מגחלים, ותמנונים, ושרימפס ובקבוק יין לבן או בירה מקומית. מן הנמל עולה הרחוב המרכזי דרך כיכר מולאי חסן רחבת הידיים ולוהטת אל תוך העיר ולאחר כמה סמטאות מתפתלות השוק, קטן, קומפקטי ומסודר. כל התכנון הזה מקורו במחשבה מרובעת של ארכיטקט צרפתי בן המאה ה- 18, תיאודור קורנו שאיתרע מזלו, לרע או לטוב, וספינתו נפלה בידיו של הסולטן סידי מוחמד. הלה במקום לערוף את ראשו, הפך אותו לפועל זר, ניצל את כישוריו ההנדסיים והארכיטקטוניים כדי לבנות מחדש חלקים מן העיר וגם את החומות שב - 1844 מישהו, הבריטים או ההולנדים או הפורטוגזים, דאגו להפגיז מן הים. תחת חומות אלו יושבים כיום מגלפי העץ המוכשרים של אסאווירה, עובדים בעץ הטוג'ה המקומי ולאחר שיצרו ממנו הרבה שש-בש ושח וקופסאות לתכשיטים ולאבקות הם מושחים ומשמנים אותם עד שמתקבל צבע חום וניחוח עמוק שנותר על הידיים.
בהמשך למעלה סמטאותיה של המדינה, בהירה ומיסתורית. רחובות בלבן ובאדום בהיר שתריסיהם בכחול ושם גם סמטאות ללא מוצא שבהן מתחת לקשתות מוצלות נשים רעולות רומזות בעיניהן אל תוך חדרי חדרים. בוא איש לבן הרי היו כאן אחרים לפניך. זאת לא הרומנטיקה של נשות מדבר אסורות בהילולת לילה פראית כמו בסרט המדהים של ברטולוצ'י "השמיים יכולים לחכות" (לפי באולס). זה יותר מתאים למי שמחפש שכחה או גאולה בביבים. בקיצור לא מומלץ. שם גם המלאח (הרובע היהודי) עם בית הכנסת המופלא של הרב חיים פינטו ומעבר לחומות לצד בית הקברות האנגלי פרוש בית הקברות היהודי ובין השאר טמון שם איש ששמו לסלי הור-בלישה והוא המציא את רמזור הולכי הרגל הראשון. מעבר לבית הקברות החוף הרחב שטוב ללכת לאורכו ושוב הרוח הפראית שהקנתה לאסאווירה שם שדבוק בסטיקר לתרמילאים "עיר הרוחות, אפריקה."